היישר מאוניברסיטת קורנל, פרופסור אורי חפץ, חוקר כלכלה התנהגותית בראיון לפורום הסטודנטים

מאת: הילה אללוף, אסף ברזילאי, בר וייס.

---

אל השנה האקדמית החדשה, פרץ בסערה שחקן הרכש החדש של המחלקה לכלכלה – היישר מאוניברסיטת קורנל, פרופ' אורי חפץ, חוקר כלכלה התנהגותית ותקליטן (DJ בדימוס). אלו מכם שסיימו את שנה ב', בוודאי זוכרים את השם הזה ממאמרים בתורת המחירים, אך לאלו מכם שעלו לשנה ב' – אתם פוגשים אותו פעמיים בשבוע בקורס מקרו א'. מיד עם תחילת השנה, רצינו לשאול את מי שהיה בעברו מתרגל אצל חתן פרס הנובל פול קרוגמן, מה דעתו על לימודי תואר ראשון בכלכלה, אך מסתבר שהוא מעולם לא למד תואר זה.

אז מי אתה, אורי חפץ?

"גדלתי בנווה מונוסון. לאחר השירות הצבאי התחלתי ללמוד באוניברסיטת ת"א והתאהבתי שם באקדמיה. אהבתי את החשיפה לרעיונות גדולים, ולהתפלפלות בדשא גילמן על קאנט וויטגינשטיין – ממש אורגזמה אינטלקטואלית. כבר אז ידעתי שאני רוצה להמשיך בכיוון הזה ורואה את עצמי עם קריירה אקדמית, אבל לא ידעתי במה"

את התואר הראשון שלו, חפץ למד באוניברסיטת תל-אביב בחוגים פיזיקה ופילוסופיה. לאחר שסיים את התואר בהצטיינות, פנה לארה"ב, לאוניברסיטת פרינסטון שם למד במסלול ישיר לדוקטורט בכלכלה, יחד עם ד"ר משה שעיו. מה הקשר? גם אנחנו היינו מבולבלים.

ואיך התחיל הרעיון של ללמוד כלכלה?

"במהלך התואר הראשון, לקחתי קורסים במקצועות מגוונים, למשל קורס בפסיכולוגיה שמנתח אישיות של דמויות ביצירות ספרותיות. בשנה ב' לקחתי קורס של פרופ' אריאל רובנשטיין בתורת המשחקים. רובנשטיין אמר – 'מי שחושב שבקורס זה הוא ילמד משהו על העולם – אז הוא טועה, הדבר היחיד שתדעו בסוף הקורס על העולם הזה הוא שתכירו אנשים חדשים, אבל בזה זה נגמר.' שם פעם ראשונה התחלתי להתעניין בכלכלה. בקורס של רובינשטיין הייתי היחיד שקיבל 100, אז רובינשטיין הזמין אותי לפגישה. הוא אהב את זה שבאתי מפיזיקה ופילוסופיה, ושאל אותי מה עם כלכלה. עניתי לו: 'מה לי ולשווקים פיננסיים?'. הוא מיד הבין שאין לי מושג מה זה כלכלה והציע לי לקחת קורס שלו לתואר שני ולראות איך זה מתקדם."

אקטיביזם סטודנטיאלי

"ב-98' הייתה מחאת סטודנטים גדולה. השבתנו את הלימודים אז לתקופה ארוכה. היה אוהל מחאה גדול בכניסה לאוניברסיטה, שם היינו נפגשים ומעלים רעיונות על מה צריך ומה ראוי לעשות. נפגשנו שם עם חוקרים, מרצים, פוליטיקאים, ואנשים מוזרים נוספים. היו שם כאלו שבאו מאוד מגובשים, חלק חשבו שצריך להפריט את הלימודים, חלק חשבו ההיפך. פתאום נחשפתי לרעיונות כמו של מארקס ומרקוזה. אחרי המחאה באוניברסיטה הייתי שותף בהקמת חוג פוליטי – סחו"ג – 'סטודנטים חולמים גדול', והייתי מאוד עסוק בו. נכשלתי במועד הראשון בקורס של רובינשטיין, אך הוא עודד אותי להמשיך בכל זאת. הוא אמר לי שככה זה כשפעילים. בסופו של דבר, הרגיש לי שלא היינו בטוחים במחאה מה בדיוק אנחנו רוצים, מה אנחנו מציעים מעבר להורדת שכר הלימוד בחצי. דווקא שם פתאום חשבתי שאם אני אלמד כלכלה אני אבין אולי מה צריך לעשות."

המסלול המהיר לארה"ב

לאחר סיום לימודי התואר הראשון, תוך כדי שהוא לוקח קורסים של תואר שני בכלכלה, הוא התקבל ללימודי דוקטורט (עם המלצה של רובינשטיין) באוניברסיטת פרינסטון בניו-ג'רזי, ארה"ב. את הדוקטורט שלו עשה על צריכת ראווה. בהמשך הוא עסק בחקר כלכלה התנהגותית, ולימד מקרו בבית-ספר למנהל-עסקים באוניברסיטת קורנל. לאחר חמש-עשרה שנים באקדמיה בארצות הברית, חזר חפץ לישראל, היישר למחלקה לכלכלה, באוניברסיטה העברית בירושלים.

תחומי המחקר

"למדתי בארה"ב אצל פול קרוגמן, כריס סימס, אנגוס דיטון, וענקים אחרים ששמותיהם פחות מוכרים פה. אני קצת מגזים, אבל בכל זאת, הרגשתי שאני קצת כמו הסטודנטים לפילוסופיה אצל אפלטון לפני כמעט אלפיים-חמש-מאות שנה. ציינתי את השלושה הנ״ל כי חמש-עשרה שנים אחרי, הם כולם זכו בפרס נובל. לא שחסרים לנו ענקים אינטלקטואלים פה בארץ, בטח בכלכלה. אבל אני זוכר שהרגשנו כולנו שהתמזל מזלנו ללמוד אצל הטובים ביותר. הייתה הרגשה שקיבלנו את הכלים הטובים ביותר, וכל השאר זה כבר באחריותנו, בלי תירוצים."

 

"קראתי בזמנו את הספר של וובלן – "The Theory of the Leisure Class", וזה השפיע מאוד על
כיוון המחקר שלי. כשמדברים על כלכלה – יש המון דברים שלא קשורים אחד לשני – תחומים מאוד שונים שנופלים תחת הכותרת ״כלכלה״ ושקשה לכלכלן מתחום אחד לדבר עליהם עם כלכלן מתחום אחר. למשל כלכלן אחד מנסה שנים להגדיר מה זה פיתוי – ולנסות למדל את זה, בזמן שכלכלן אחר מנסה למדוד שינוי גמישות לעבודה בישראל בשנות ה80. אז מה המשותף לשניהם?"

מדבריו משתמע שכלכלה אינה רק הזזת גרפים, אלא יש צורך גם לבחון פסיכולוגית את מה שמניע אנשים לקבל החלטות כלכליות. במחקר שלו, בדק חפץ את נושא תצרוכת הראווה (או בשפת הרחוב – 'שופוני'), כלומר, האם מתווסף ערך מסוים (כמו סטאטוס חברתי) למוצרים שאנו רוכשים. במחקרו עושה חפץ הפרדה בין מוצרים גלויים לעין (שאנשים יכולים לראות) לבין מוצרים נסתרים (שאינם נראים לעין). לדוגמה, מה ההבדל בין קניית רכב יוקרה – מוצר גלוי, שמסמל סטטוס חברתי, לעומת קניית ספרי קריאה אשר צריכתם אינה נגלית אל העין באותה מידה? האם היינו מוציאים יותר כסף על ביטוח, אם אחרים היו יכולים לראות אותו?

"למה אנשים רוצים לפרסם כמה הם מרוויחים? מה זה סטטוס חברתי? – לתת פרס לאלו שעוזרים לחברה. בחברת לקטים ציידים, מי מקבל זכויות? – זה שמנהיג, או זה שמביא את הצייד. בכלכלת שוק, מי עוזר? בעבר נבנתה תפיסה, לפי גישת היד הנעלמה של אדם סמית', שמי שמרוויח יותר כסף, התרומה השולית שלו גדולה יותר, הוא מגדיל את התוצר ואיתו מגדיל את רווחת הכלל. משכך, התשובה לכך היא התפתחות של מיתוס שאומר שאם אלבש משהו יקר – אז אני עשיר יותר, משמע- אני אדם שתורם יותר לחברה."

"בפרינסטון היה את הפאב במעונות של הדוקטורנטים – הייתי שותה באד-וויזר, בזמן שאחרים היו שותים קורונה או יין אדום. הכל החל להיראות לי כמין משחק של מה שאנשים רוצים שאחרים יראו בהם. בשנה החמישית כשעברתי לניו-יורק, נחשפתי לתופעת ההיפסטרים – להוציא הרבה כסף וזמן מול המראה על הניסיון להיראות כאילו לא אכפת לך איך אתה נראה."

"כשעבדתי על התזה הייתי הולך לשבועות אופנה ומדבר עם מעצבות – זה היה כמו מעבדה של צריכת ראווה. השתמשתי במודל פשוט של עקומות אנגל, של X  ו-Y – תגיד לי את התקציב, ואני אגיד לך מה סוג הצריכה. סיווגתי את הסחורות לשני סוגים עיקריים – האחת נראית, והשנייה מוסתרת. כשאתה מתבונן באדם אינך רואה את גודל משכורתו, ואת צריכת מוצריו הנסתרים (ביטוח בריאות, חינוך, אוכל ועוד), אך אתה ללא ספק רואה את מוצריו הנגלים (ביגוד, מכונית, דירה ועוד). בעקומות האנגל של העולם האמיתי אותו חקרתי הן – אלו שבתחתית הסולם, מוציאים חלק ניכר מההכנסה שלהם על מוצרים בסיסיים כמו מזון ודיור. לעומתם, אלו שבחלקו העליון של סולם ההכנסה מוציאים חלק גדול מהכנסתם על מוצרי מותרות כמו פנאי, טיסות וכדומה. מצאתי מתאם, ככל שההכנסה עולה, הצרכן יוציא יותר כסף, באחוזים מההכנסה, על המוצרים הנראים. כלומר, העשירים מוציאים יותר אחוזים מהתקציב על מוצרים נראים"

המחקר שלך עוסק במיקרו. איך בכל זאת הגעת ללמד דווקא מקרו?

"כאשר סיימתי את הלימודים, מצאתי עבודה באוניברסיטת קורנל, והיה חסר מרצה שילמד מאקרו. בסופו של דבר, גם אם חקרתי תחומים שיותר קשורים למיקרו, היה לי מספיק ידע וניסיון ללמד מקרו לתואר ראשון או MBA, ומאז ועד היום, כבר עשר שנים, זה מה שאני מלמד."

"בסוף מיקרו מתחבר שוב למאקרו. גם המחקר שלי בסוף התחבר, מכיוון בלתי צפוי. ממשלות מנסות ללמוד מסקרי אושר ולהכניס את זה למדיניות. מדברים על אינדיקטורים מקרו-כלכליים מסורתיים בצד האינדיקטורים הסובייקטיביים החדשים. אם אתה חושב על איך ולמה הגעתי לכלכלה: המחקר שלי במיקרו קשור מאוד לדברים שהדליקו אותי בתחילת הדרך. דרך המקרו נשארתי מאוד קשור למה שקורה במדיניות כלכלית."

חקר כלכלת ישראל

"יש בעיה. באופן כללי – אין תמריץ לחוקר צעיר לחקור את כלכלת ישראל. על-מנת לקבל קביעות באוניברסיטה, אתה צריך שיפרסמו ויצטטו הרבה מתוך המאמרים שלך בג׳ורנלים המובילים בעולם. כשאתה עורך מחקר על כלכלת ישראל, זה לא כל-כך מעניין אנשים בעולם, למעט מקרים מיוחדים מאוד."

"ובכל זאת, יש לנו חוקרים מצויינים שאיכשהו הצליחו לשלב. גם מצליחים מאוד בעולם, וגם מומחים לכלכלת ישראל. וכמובן אחד המקומות שחוקרים ברצינות גדולה את כלכלת ישראל הוא מחלקת המחקר של בנק ישראל, שם התמזל מזלי לבקר לתקופה במהלך 2011. "

ומה עם הסטודנט שרצה לעשות מהפכות?

בשנת 2011 כשהוא הגיע לביקור, ונולדה בתו הראשונה, הוא התהלך בשדרות רוטשילד ודיבר עם הרבה מן האנשים שהפגינו על יוקר המחיה. גם שם, כמו בתקופת התואר הראשון שלו, הרגיש שיש בלבול רעיוני גדול של הכיוון אליו רוצים לקחת את המחאה. עלו רעיונות יצירתיים ואידיאולוגיות סותרות מכיוונים פוליטיים וחברתיים מגוונים.

" כשאתה עושה מחקר בכלכלה, אתה בסופו של דבר מוסיף עוד פסיק ועוד פסיק לידע העצום שהצטבר, ומקווה שהמסקנות שלך יעזרו למישהו איפשהו לגבש מדיניות נכונה יותר. ויש את ההוראה, ושם יש לנו גם אחריות גדולה אל מול הסטודנטים שלנו. אבל בסופו של דבר, בתפקיד ההוראתי, אנחנו מקבלים את הסטודנטים מאוחר מידי בשביל לשנות הרבה. במובן הזה, הגננות והגננים בגנים עושות ועושים עבודה חשובה יותר מאתנו."

כל בוקר הוא שואל את עצמו אם הוא במקום הנכון? האם  האקדמיה היא המקום בשבילו? כמו רבים נוספים, הוא רוצה לשפר את העולם ולהפוך אותו לטוב יותר. כשהיה בן 26 הרגיש שיש לו כוח עצום, אבל שבסופו של דבר מי שמשנה זה מובילי המדיניות, אך כרגע יש עניין חשוב יותר.    " אני עדיין חושב על תיקון עולם, אם כי כאשר נולדים לך ילדים, הראש שלך במקום אחר. זה חשוב לשנות את העולם, אבל כרגע הדבר הכי חשוב מבחינתי הוא גידול הילדים שלי."

מה אתה חושב על לימודי התואר הראשון בכלכלה?

"כרגע קשה לי לדבר על התואר הראשון בכלכלה כי מעולם לא למדתי אותו. אני גם לא כל-כך יודע איך מלמדים פה ורוצה ללמוד קודם כל את המערכת. דבר ראשון צריך להבין מה תפקיד התואר הראשון בכלכלה, מה ציפיות המערכת, ומה הציפיות של הסטודנטים. מצד אחד יכול להיות שהתפקיד שלנו זה ללמד דברים שיעזרו בשוק העבודה, ומצד שני יכול להיות שהתפקיד המרכזי שלנו הוא דווקא הנחלת ידע תיאורטי והכנה למחקר ואקדמיה. לא ברורה לי עדיין התשובה. מה שבטוח, אני מרגיש שבתור מרצים באוניברסיטה יש עלינו אחריות אדירה כי אנחנו מחנכים את הדור הבא. לטוב ולרע, מקשיבים לכלכלנים כשמתווים מדיניות. האם אנחנו מלמדים אותם את הדברים הנכונים ומה ההשלכות?"

"ייתכן שאם הייתה תיאוריה מועמדת בעולם שנותנת חיזויים אמפיריים וכלים יותר טובים מהתיאוריות הנלמדות כיום אז היינו משתמשים בהן. העולם כן פתוח לתיאוריות חדשות, אם הן תהיינה רציניות מספיק. אפשר לראות שקיינס למשל התקבל בכבוד בארה״ב במקומות שמרניים כמו הרווארד והביא את הרעיונות שלו, שנחשבו בעולם מאוד משוגעים. ללא ספק אנו יכולים לראות שהמהפכה הקיינסיאנית כן הצליחה וכיום התיאוריה הקיינסיאנית ״המהפכנית״ – לא שקיינס עצמו היה מזהה אותה בצורתה המודרנית! – הפכה למיינסטרים ונלמדת כמעט בכל תוכנית לימודי כלכלה."

לסיום, המלצה לתלמידי הכלכלה

 טיפ לקוראים: רוברט היילברונר – הפילוסופיים הארציים (הוצאת שלם) – ספר מומלץ המספר על ההיסטוריה של המחשבה הכלכלית ועל חיי הכלכלנים הגדולים. נכתב ב-1953. זה היה הספר הראשון שקראתי כשחשבתי על המעבר לכלכלה, המליץ לי עליו מי שלימד אותי אז פילוסופיה, פרופ׳ יוסף אגסי. ג'ון קנת׳ גלבריית׳ – חברת השפע (הוצאת עם עובד) שנכתב ב-1958, וכמובן ספרו של ת׳ורסטין וובלן – התיאוריה של מעמד הפנאי מ-1899. ויש עוד המון. אנשים אוהבים לקרוא את ״ספרו החדש של״ ואת ״רב המכר החדש של״, אבל יש ספרים מצויינים שעמדו במבחן הזמן. גם אם חלק מהתובנות שלהם התגלו כלא רלוונטיות, למדתי מהם המון.

אולי בהמשך נראה את חפץ במקום של מעצבי המדיניות, הופך את העולם למקום טוב יותר. בינתיים, נפגוש אותו פעמיים בשבוע בשיעורי מקרו ובמאמרים בתורת המחירים.